Rosenfeld Gallery, 2019
|
Eating yourself – About the wondrous and mournful way in which
Boaz Arad's Art works
Boaz Arad fried a chicken's egg and Invited the chicken to dine. The beak of the chicken dipped in the hardened protein. The chicken, if you like, eats the egg she has laid, and therefore, in a sense, eats itself. So the artist solved (in a visual and somewhat sickening way) the verbal riddle of the hen and the egg, because in his video the layer is dipping in what she laid. It's a parable about animals that is being addressed to humans, because only humans prepare egg dishes and also tell parables and ask in quiz way as such. Another work by Boaz Arad is a sculptural installation in which a "Donkey" – the Hebrew name of the rack on which the plywood of the carpenter's table rests – carries an actual crafted donkey, a tiny animal sculpted out of wood. A donkey sitting on a donkey. These are just two examples, and yet it seems to me that Boaz Arad acted in flexible transitions between the visual material and the literal language in a way called Catachresis. This is a linguistic trick that is mainly a semantic disruption, intentional divergent or purposefully misguided use of words. The common result in Google for Catachresis is the "table legs" in which the "leg" was borrowed from the animate to the still life. Within such total simplicity Boaz Arad's works function; Like the statue of a donkey carried on a "donkey" and what laid itself eats itself. It is possible to take off from that point into the theme of the melancholy which is eating yourself, for this is the clinical state of mourning and melancholy, a state of mental prey upon of the self being eaten. Not only in retrospect, mourning and destruction are fundamental themes in Boaz Arad's work. So I look back at the statue of the "Weeping Willow," a collection of greenish rackets hanging from the tree trunk, like an imaginary stick of hangers. It occurred to me that the weeping or perhaps the lament of the tree was already existing in the rackets shaped like musical instruments, somewhat like guitars somewhat violins. In Tehillim 137, the weeping willows bear the weeping violins, that are self-playing about the destruction and the exile. And if one of the examples for the use of Catharsis in English is the sentence: The art of sinking in poetry, then it can be repeated in Hebrew and speak of the wonder of diving into the works, into the transitions. But melancholy is not the only way to sum up a deepening in Boaz Arad's work. Because in the connections and images he created, he released a relationship that we did not imagine between a human and an animal, the vegetative and the inanimate . In the wake of Anne Carson quoting Simone Weil, it is a rescue-freeing of the creature imprisoned in the "human." Or the "undoing the creature in us". In a wonderful and funny drawing by Boaz Arad, his dog Kimma (in Hebrew the word Kimma means getting up) becomes the meaning of her name and gets up – as a kangaroo that gives birth to the reborn artist. I wanted to finish, for this moment, with a passage from Walter Benjamin's Fragment and "Experience and Poverty": 'The existence of Mickey Mouse is such a dream for contemporary man. His life is full of miracles – miracles that not only surpass the wonders of technology, but make fun of them. For the most extraordinary thing about them is that they all appear, quite without any machinery, to have been improvised out of the body of Mickey Mouse, out of his supporters and persecutors, and out of the most ordinary pieces of furniture, as well as from trees, clouds, and the sea… it must come as a tremendous relief to find a way of life in which everything is solved in the simplest and most comfortable way, in which a car is no heavier than a straw hat and the fruit on the tree becomes round as quickly as a hot-air balloon.' Let's stop here. We notice the lake that stretches behind the Scapegoat Boaz Arad has painted. The goat whose fate is separated from all the other animals. It will not be turned into food. Instead it will go "there." – Michal Neeman (translation by Daniel Kedem) | לאכול את עצמך – על האופן המופלא והנעגם שבו פועלת האמנות של בועז ארד בועז ארד טיגן ביציה מביצת תרנגלת והזמין את התרנגולת לסעודה. מקור התרנגולת נטבל בחלבון הנקרש . התרנגולת, אם תרצו, אוכלת את הביצה שהיא הטילה, ולכן, במובן מסוים אוכלת את עצמה. כך בועז פתר (באופן ויזואלי וקצת מחליא) את החידה המילולית של מה קדם למה, כי בוידאו של בועז ארד המטילה טובלת במוטל שהטילה. זאת חידה על חיות שמופנית לאנשים, כי רק אנשים מתקינים תבשילי ביצים וגם ממשילים משלי חיות וחדים חידות הגיון שכאלה. עבודה אחרת של בועז היא הצבה פיסולית שבה “חמור” – השם שניתן בעברית למתקן שעליו מונח דיקט שולחן הנגרים – נושא על גבו חמור ממש, חיה קטנטונת מפוסלת בעץ. חמור יושב על חמור. אלה רק שתי דוגמאות, ובכל זאת נדמה לי שבועז פעל במעברים גמישים בין החומר הויזואלי לשפה המילולית באופן הקרוי קאתאקרזיס Catachresis. מדובר בתחבולה לשונית שעיקרה שיבוש סמנטי, שימוש סוטה או שגוי במכוון. התוצאה הנפוצה בגוגל לקאתאקרזיס היא “רגלי השולחן” כשה”רגל” הושאלה מן החי אל הדומם. בפשטות מוחלטת כזאת פועלות העבודות של בועז ארד; כמו פסל החמור הנישא על גבי “חמור” ומה שהטיל את עצמו אוכל את עצמו. אפשר להמריא משם אל הפיגורה של המלנכוליה שהיא אכילת עצמך, כי זה המצב הקליני של האבל והמלנכוליה, מצב של אבל, טריפה מנטלית של העצמי ההולך ונאכל. לא רק בדיעבד אבל וחורבן הם נושאים מהותיים בעבודה של בועז. לכן אני שבה ומתבוננת בפסל “הערבה הבוכיה”, אוסף מחבטים בצבע ירקרק שמשתלשלים מגזע העץ, כמין מקל מדומיין של גזע עץ מקולבים. עלה בדעתי שהבכי או אולי הקינה של העץ מצויים כבר במחבטים שצורתם כצורת כלי נגינה, ספק גיטרות ספק כנורות. בתהילים קל”ז, נושאות ערבות את הכנורות הבוכים, אלה המנגנים מעצמם, על החורבן והגלות. ואם בגוגל אחת הדוגמאות לשימוש קאתארקטי הינו המשפט באנגלית The art of sinking in poetry אפשר לחזור לעברית ולדבר את פלא הצלילה בעבודות, במעברים. אבל מלנכוליה אינה האופן הבלעדי לסכם בו השתקעות בעשיה של בועז ארד. כי בחיבורים ובדימויים שיצר הוא הוציא לחופשי יחס שלא שיערנו בין האנושי לחייתי , הצמחי והדומם. בעקבות אן קרסון שציטטה את סימון וייל, מדובר בחילוץ, שילוח לחופשי את היצור הכלוא ב”אנושי”. באנגלית זה “undoing the creature in us”. ברישום נפלא ומצחיק של בועז, קימה כלבתו נעשית לקימה-קנגורו שיולדת ומיילדת מחדש את בועז. רציתי לסיים, לרגע זה, בקטע מתוך “ניסיון ודלות”, פרגמנט של וולטר בנימין: “ההוויה של מיקי מאוס היא חלום כזה של האדם העכשווי. הוויה זו מלאה פלאים, שלא זו בלבד שהם עולים על פלאי הטכניקה, אלא שהם אף שמים אותם לצחוק. שהרי המופלא שבהם הוא שכולם נובעים, בלא מנגנונים, תוך כדי אלתור, מגופו של מיקי מאוס, חבריו ורודפיו, מתוך הרהיטים היומיומיים ואף מתוך עצים, עננים או ים… מופיעה על כל צעד ושעל הוויה גואלת מספיקה לעצמה בצורה הפשוטה והנוחה ביותר, הוויה שבה… הפרי ממהר להתעגל על העץ כסירה של כדור פורח…”. הבה נעצור. נשים לב לאגם המשתרע מאחוריו של השעיר (לעזאזל) שבועז ארד צייר. השעיר גורלו מובדל מכל החיות האחרות. אותו לא יתקינו לדבר מאכל. תחת זאת הוא ילך ל”שם”. – מיכל נאמן |
