Rosenfeld Gallery, 2011
| נקודת הפתיחה של העבודות בתערוכה ” לחן עממי” היא חפצים מצויים שנוצרו בידי אמנים אלמוניים או בעלי מלאכה. הפעולה המתקיימת בעבודותיו של ארד ביחס לחפצי המוצא האלו, נעה בין שלוש פרוצדורות: יצירה של פלטפורמה פיסולית לחפץ כזה, הכלאה של נקודת המוצא בתוצר הסופי והטמעה מוחלטת של החפץ המצוי באובייקט הפיסולי ללא עקבות לנוכחותו המקורית. | התערוכה היא מעין ארוחת שאריות בה מסורסת שאלת הדובר ונפתחת מניפת הפרעות אפשריות ביחס למושג “מקור”. אפשר לראות את התערוכה כיצירה של מהלך רגרסיבי בתוך האמנות. מהלך המתעניין בעוררות של אינטואיציות מנוונות ובמפגש שלהן עם הפוליטיות, המושגיות והמשמעות של המעשה האמנותי. להורדת טקסט תערוכה מאת נוי פורר שיחה בין נוי פורר לבועז ארד אודות התערוכה Exhibition essay by Noi Fuhrer |
|
החיים בצרור
עם השנים נראה לי שצברתי עם, ולצד ,האמנות של בועז ארד, יכולת להבין דקויות של הכרעות שלו, מניעים בתוך העשיה האמנותית שלו, המוזרה, המקוטעת, המזגזגת בין מדיומים ואופני פעולה. משיחות איתו על העבודות, לפעמים טרום התממשותן, פעמים רבות תוך כדי עבודה ולא פחות מכך לאחר מעשה- אני מרגיש שנצבר בי פוטנציאל להבנה של האמנות שלו. אני מציין את זה , כי בתוך הקירבה הגדולה, בתוך ההזדהות וההתבהרות של ההבנה אותו לאורך השנים, דבר אחד אני לא מבין ומעולם לא הבנתי באמנות של בועז : אני לא זוכר אם שאלתי, ואם שאלתי לא זוכר אם נעניתי, ואם נעניתי אין לי מושג מה היתה התשובה: למה בועז משתמש באופן תדיר בפורטרט העצמי שלו באמנות שלו? בציור, ברישום בוידאו ובעיקר בפיסול- למה המבט של בועז ארד על העולם, ממומש פעמים רבות באמצעות, בנוכחות, דמותו. אם האמנות של בועז היא מימוש מתמיד של המבט של בועז ארד על העולם, איך זה שהוא, עצמו, בגופו, מוכל בשדה הראייה? הרי בועז, עם הססמוגרף העדין והמשוכלל ביותר שפגשתי מעודי, שנרתע מיסודות אגונצנטריים, של הקדמת ה׳אני׳ לזולת כפי שמתרחשת אצל אנשים רבים, איך דווקא אצל האדם הזה, האמן הזה, שהתעמק והתמסר לקריאות פסיכואנליטיות, ועבד את פרויד וטבע בלאקאן, היה הראשון לדעת שה׳אני׳, הוא גם כתם עיוור. שה׳אני׳ וה׳עצמי׳ הם באופן מהותי מסך, הפרעה, כתם עיוור כאמור, בניסיון להתבונן על המציאות. תשובה אפשרית אחת מצאתי השבוע תוך דפדוף בספר רישומים שפרסם בועז- ״החיים״- בו אין ולו מילה אחת- גם לא על הכריכה- רק על שידרת הספר עליה כתוב- בועז ארד ״החיים״. מדובר בפרויקט שהתממש בתחילה בפייסבוק בו פרסם בועז מידי יום, כמו ציווי של רפלקס, רישום אחד ליום, רישומים בעיפרון, מהירים יחסית ומאוכלסים ברובם בדמותו. היומיומיות, הן של הרבה מהסצינות בספר והן של הפרקטיקה- לרשום יום אחרי יום, עשויה להטעות שמדובר בעיסוק בפרוזאיות, במלאכת החיים היומיומית. בגלל שבועז הוא אחד האנשים המצחיקים שנתקלתי בהם- הכותרת ״החיים״ נדבקת גם היא במבודחות עשויה להיראות כעיסוק במופרכות הניסיון המודע מראש להיגיון של ״תפסת מרובה – לא תפסת“. כלומר ברור שאי אפשר לומר משהו על ה- חיים- במלוא מובנם. אבל בדפדוף חוזר ונשנה עולה ההבנה ש ״החיים״ הוא ספר שנותן פנים לניסיון מונומנטלי ללכוד בכללותו את המושג חיים. ללכוד את החיים בכללותם. באחד מהרישומים בספר רשם בועז את עצמו כשבקדמת הרישום אצבעות יד אחת מבצעות תנועת מדידה בתוכה כלואה בבואתו. כלומר בועז רושם עצמו מודד את גודל הראש שלו מנקודת מבט של הצופה. דפדוף בספר מדגים פעם אחר פעם , איך משמשת דמותו של בועז ,סימון ומדידה של המרחק מהעולם, סימון של הפער בינו ובין העולם. במילים אחרות: דמותו של בועז ברישומים אינה תיאור של בועז מסתכל על העולם כעולם שיש בו בועז ,אלא משתמש בדימוי עצמו כאמת מידה, כקנה מידה, כסימון של המרחק, של הפער, בין המבט שלו והעולם. הפער בין המבט שלו המנסה ללכוד ולומר דבר מה על העולם, לבין העולם עצמו. |
פעמים ספורות מופיע ״העולם״, היקום, בדמות רישום של כדור הארץ. בכללותו. לא פחות. אמן מול עולם. אמן שבמחי עיפרון מתאר את המושג עולם. לא מבט על זוית של העולם, לא ביטוי לחלק בעולם. ה״עולם״ ו״החיים״ בכללותם. בלי שארית. במוזיאון תל אביב, באוסף הקבע של האמנות הישראלית, בין אולם דור הביניים של האמנות הישראלית ובין החלל המציג אמנים צעירים משני העשורים האחרונים, תלויה עבודה נהדרת של בועז: פסל תלוי של שלל חפצים, בירוק וצהוב, חפצים הקשורים כמעט כולם למרחב הביתי: קולבים מחבטי שטיחים, מטריות מקופלות, יאה, כדורי טניס, סנדלי קרוקס, בננות מפלסטיק, צעצועי ילדים, דליים וקערות פלסטיק- כולם על פי היגיון מארגן אחד- צהוב או ירוק. בהומור האופייני לבועז, מחבטי השטיחים הירוקים, דמויי עלים גדולים נתנו לפסל את שמו ״פילדנדרום״. בתערוכה בגלריה רוזנפלד מוצגת גרסה רזה של הפסל, בגווני ורוד וירוק ועם הכותרת ״ערבה בוכיה״. למיטב זכרוני לבועז אין עוד פסלים תלויים. להיפך , הפיסול שלו מתמסר באופן גורף לגרביטציה -זו שתובעת שלכל פסל יהיה בסיס, והופך את הבסיס, את הכן, לא רק לחלק מהפסל אלא ברוב המקרים גם לדימוי מרכזי ומשמעותי בו- פורמלית ותימטית. כמו נווד ומקלו, אוספים שני הפסלים האלה תכולת חיים שלמים לצרור, התלוי באויר. כמו אותו ״עולם״ מרישום כדור הארץ השט ביקום הלבן של דף הנייר בספרו של בועז ״החיים״. עולם מלא, חיים שלמים צרורים בצרור. (יאיר גרבוז המציא באחד מציוריו את היפוך המילים בהן מברכים את נשמת המת הנפרדת מהעולם, ש״תהא צרורה בצרור החיים״ וכתב באחד מציוריו ״החיים בצרור״ ) בין הפורטרט העצמי של בועז כאמצעי לאומדן הפער בין מבטו ובין העולם, ובין הניסיון להחיל באמנותו מבט על העולם כולו ועל החיים בכללותם ,מהווה הפסל ״פילדנדרום״ גם הצבעה- רצינית ומבודחת- על היחס שבין יצירת אמנות ובין ביוגרפיה- (סיפור חיים) . הפסל פילדנדרום נראה כמו מימוש בחומר של ההנחה שכל יצירה מכילה את עקבות החיים שקדמו לה- את הביוגרפיה האישית והאמנותית של האמן. אם יצירת האמנות היא בבואה של החיים, באו החיים ונדחפו בערימה אל תוך יצירת האמנות. ו״ החיים״ ה- ׳הכל׳ האולטימטיבי הזה מובאים כאן דרך פריזמה של ׳הכל בדולר׳. זו הערמומיות הפוליטית של האמנות של בועז בה הפוליטי לא ממוקם בחזית אלא כהד רחוק של הדימוי. במקרה זה- חנויות הכל בדולר- של סחורה מהמזרח הרחוק המייצר עבור המערב את צרכיו בזול, בפלסטיק, בסגנון גנרי אוניברסלי, תוך ניצול כוח עבודה זול, וזיהום קטלני של האויר. הביתי אחרי שהגלובליזציה שמה רגל בדלת ונכנסה בשעטה אל הסלון. וזו רק דוגמא אחת לאיך יכול בועז לשוטט ולאסוף חפצים בדרום תל אביב אל הסטודיו וליצור דין וחשבון על עולם ומלואו. – דורון רבינא |
