The Center for Contemporary Art, Tel Aviv, 2007

• 

• 

• 

• 

• 

• 

Rosenfeld Gallery, 2008

• 

• 

הפסל הוצג לראשונה בתערוכה “אוי ואווי” שמאחוריה זעקה אשכנזית הקשורה באיזה חורבן. הוא הוצב בחלון הראוה של גלריה רוזנפלד ברחוב דיזינגוף בתל אביב. מי שעמד מחוץ לחלון ראה את הדמות מחייכת  אל התוכי. מי שנכנס לתערוכה ראה שמאחורי הגב אני אוחז בסכין ועומד לשחוט אותו. בניגוד לנימרוד שהולך לצוד עם הבז אני בוגד בציפור שלי. בניגוד לחומר הטהור ממנו נעשה נמרוד(אבן ריחים עתיקה. אבן חול נובית),  הנימרוד שלי חלול, עשוי חומר זול – חומר של פחחי רכב, הוא מזייף באופן עלוב פעולות של פיסול קוביסטי ובניגוד לגוון האבן המקורי זה פסל צבוע( החלק היחיד שאינו צבוע הוא התוכי) הפסל הוא קריקטורה של האשכנזי שעומדת מול האידיאל של הצבר של דנציגר. הוא קריקטורה של פעולה פיסולית מול הפיסול הווירטואזי שלו.

בסרט גפילטעפיש שקדם לפסל ואשר ממנו התפתח הדימוי, אני מצלם את אימי מכינה את המתכון ובכל פעם שהמצלמה עולה אל פני, אני מופיע במקומה כשהתוכי על הכתף וברקע טפט עור נמר. אפשר לראות התוכי כשארית של טבע, טבע מנוון, מבוית, תקוע בתוך השפה. התוכי הוא גם הציפור המפוחלצת – האימא המפוחלצת של נורמן ב”פסיכו” של היצ’קוק. גם שם נושא הבן את קולה של האם ואפשר ללכת עם  הצ’קוק גם ל “צפרים” בתפקיד ההדמיה של מנגנון מנטאלי בסרט הנושא שם זה. בסוף הסרט אני מראה אוסף של פיספוסים בהם נראה התוכי מפריע לי בצילומים. בשוט האחרון הוא מנקר את האוזן ומוציא אותי מאיזון. אולי זה הרגע ממנו אפשר להתחיל לעשות את הסרט. כשאנחנו רואים וידאו ארט אנחנו נכנסים לחדר ההקרנה והסרט כבר התחיל. אנחנו רואים עד הסוף ואחר כך רואים מההתחלה עד הרגע בו התחילה הצפייה. כך יכול סוף הסרט להיות גם נקודת הפתיחה שלו למי שנכנס ברגע המתאים.

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

Rosenfeld Gallery, 2009

התערוכה מנסה לחבר בין האישי להיסטורי להגיד משהו על ההיסטוריה מנקודת מבט אישית ומשהו על האישי בעזרת ההיסטורי. התערוכה יוצרת נוכחות לסדרה של כישלונות. כשלון המדינה, המשפחה ,האמנות. כשלון הדמוקרטיה והאפשרות לייצר ידע. כשלון הביקורת. הכישלון ממשיך להתגלגל בעולם ולגלגל נרטיבים שנגזרים ממנו. כשלון המלוכה. הרגע שבו “כיכר מלכי ישראל” הופכת ל”כיכר רבין”. זירת הרצח כנקודת מפגש של אידיאולוגיות, כנקודת הקרע, כאתר ארכיאולוגי.

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

• 

Rosenfeld Gallery, 2011

נקודת הפתיחה של העבודות בתערוכה ” לחן עממי” היא חפצים מצויים שנוצרו בידי אמנים אלמוניים או בעלי מלאכה. הפעולה המתקיימת בעבודותיו של ארד ביחס לחפצי המוצא האלו, נעה בין שלוש פרוצדורות: יצירה של פלטפורמה פיסולית לחפץ כזה, הכלאה של נקודת המוצא בתוצר הסופי והטמעה מוחלטת של החפץ המצוי באובייקט הפיסולי ללא עקבות לנוכחותו המקורית.

התערוכה היא מעין ארוחת שאריות בה מסורסת שאלת הדובר ונפתחת מניפת הפרעות אפשריות ביחס למושג “מקור”. אפשר לראות את התערוכה כיצירה של מהלך רגרסיבי בתוך האמנות. מהלך המתעניין בעוררות של אינטואיציות מנוונות ובמפגש שלהן עם הפוליטיות, המושגיות והמשמעות של המעשה האמנותי. להורדת טקסט תערוכה מאת נוי פורר  שיחה בין נוי פורר לבועז ארד אודות התערוכה Exhibition essay by Noi Fuhrer

החיים בצרור עם השנים נראה לי שצברתי עם, ולצד ,האמנות של בועז ארד, יכולת להבין דקויות של הכרעות שלו, מניעים בתוך העשיה האמנותית שלו, המוזרה, המקוטעת, המזגזגת בין מדיומים ואופני פעולה. משיחות איתו על העבודות, לפעמים טרום התממשותן, פעמים רבות תוך כדי עבודה ולא פחות מכך לאחר מעשה- אני מרגיש שנצבר בי פוטנציאל להבנה של האמנות שלו. אני מציין את זה , כי בתוך הקירבה הגדולה, בתוך ההזדהות וההתבהרות של ההבנה אותו לאורך השנים, דבר אחד אני לא מבין ומעולם לא הבנתי באמנות של בועז : אני לא זוכר אם שאלתי, ואם שאלתי לא זוכר אם נעניתי, ואם נעניתי אין לי מושג מה היתה התשובה: למה בועז משתמש באופן תדיר בפורטרט העצמי שלו באמנות שלו? בציור, ברישום בוידאו ובעיקר בפיסול- למה המבט של בועז ארד על העולם, ממומש פעמים רבות באמצעות, בנוכחות, דמותו. אם האמנות של בועז היא מימוש מתמיד של המבט של בועז ארד על העולם, איך זה שהוא, עצמו, בגופו, מוכל בשדה הראייה? הרי בועז, עם הססמוגרף העדין והמשוכלל ביותר שפגשתי מעודי, שנרתע מיסודות אגונצנטריים, של הקדמת ה׳אני׳ לזולת כפי שמתרחשת אצל אנשים רבים, איך דווקא אצל האדם הזה, האמן הזה, שהתעמק והתמסר לקריאות פסיכואנליטיות, ועבד את פרויד וטבע בלאקאן, היה הראשון לדעת שה׳אני׳, הוא גם כתם עיוור. שה׳אני׳ וה׳עצמי׳ הם באופן מהותי מסך, הפרעה, כתם עיוור כאמור, בניסיון להתבונן על המציאות. תשובה אפשרית אחת מצאתי השבוע תוך דפדוף בספר רישומים שפרסם בועז- ״החיים״- בו אין ולו מילה אחת- גם לא על הכריכה- רק על שידרת הספר עליה כתוב- בועז ארד ״החיים״. מדובר בפרויקט שהתממש בתחילה בפייסבוק בו פרסם בועז מידי יום, כמו ציווי של רפלקס, רישום אחד ליום, רישומים בעיפרון, מהירים יחסית ומאוכלסים ברובם בדמותו. היומיומיות, הן של הרבה מהסצינות בספר והן של הפרקטיקה- לרשום יום אחרי יום, עשויה להטעות שמדובר בעיסוק בפרוזאיות, במלאכת החיים היומיומית. בגלל שבועז הוא אחד האנשים המצחיקים שנתקלתי בהם- הכותרת ״החיים״ נדבקת גם היא במבודחות עשויה להיראות כעיסוק במופרכות הניסיון המודע מראש להיגיון של ״תפסת מרובה – לא תפסת“. כלומר ברור שאי אפשר לומר משהו על ה- חיים- במלוא מובנם. אבל בדפדוף חוזר ונשנה עולה ההבנה ש ״החיים״ הוא ספר שנותן פנים לניסיון מונומנטלי ללכוד בכללותו את המושג חיים. ללכוד את החיים בכללותם. באחד מהרישומים בספר רשם בועז את עצמו כשבקדמת הרישום אצבעות יד אחת מבצעות תנועת מדידה בתוכה כלואה בבואתו. כלומר בועז רושם עצמו מודד את גודל הראש שלו מנקודת מבט של הצופה. דפדוף בספר מדגים פעם אחר פעם , איך משמשת דמותו של בועז ,סימון ומדידה של המרחק מהעולם, סימון של הפער בינו ובין העולם. במילים אחרות: דמותו של בועז ברישומים אינה תיאור של בועז מסתכל על העולם כעולם שיש בו בועז ,אלא משתמש בדימוי עצמו כאמת מידה, כקנה מידה, כסימון של המרחק, של הפער, בין המבט שלו והעולם. הפער בין המבט שלו המנסה ללכוד ולומר דבר מה על העולם, לבין העולם עצמו.

פעמים ספורות מופיע ״העולם״, היקום, בדמות רישום של כדור הארץ. בכללותו. לא פחות. אמן מול עולם. אמן שבמחי עיפרון מתאר את המושג עולם. לא מבט על זוית של העולם, לא ביטוי לחלק בעולם. ה״עולם״ ו״החיים״ בכללותם. בלי שארית. במוזיאון תל אביב, באוסף הקבע של האמנות הישראלית, בין אולם דור הביניים של האמנות הישראלית ובין החלל המציג אמנים צעירים משני העשורים האחרונים, תלויה עבודה נהדרת של בועז: פסל תלוי של שלל חפצים, בירוק וצהוב, חפצים הקשורים כמעט כולם למרחב הביתי: קולבים מחבטי שטיחים, מטריות מקופלות, יאה, כדורי טניס, סנדלי קרוקס, בננות מפלסטיק, צעצועי ילדים, דליים וקערות פלסטיק- כולם על פי היגיון מארגן אחד- צהוב או ירוק. בהומור האופייני לבועז, מחבטי השטיחים הירוקים, דמויי עלים גדולים נתנו לפסל את שמו ״פילדנדרום״. בתערוכה בגלריה רוזנפלד מוצגת גרסה רזה של הפסל, בגווני ורוד וירוק ועם הכותרת ״ערבה בוכיה״. למיטב זכרוני לבועז אין עוד פסלים תלויים. להיפך , הפיסול שלו מתמסר באופן גורף לגרביטציה -זו שתובעת שלכל פסל יהיה בסיס, והופך את הבסיס, את הכן, לא רק לחלק מהפסל אלא ברוב המקרים גם לדימוי מרכזי ומשמעותי בו- פורמלית ותימטית. כמו נווד ומקלו, אוספים שני הפסלים האלה תכולת חיים שלמים לצרור, התלוי באויר. כמו אותו ״עולם״ מרישום כדור הארץ השט ביקום הלבן של דף הנייר בספרו של בועז ״החיים״. עולם מלא, חיים שלמים צרורים בצרור. (יאיר גרבוז המציא באחד מציוריו את היפוך המילים בהן מברכים את נשמת המת הנפרדת מהעולם, ש״תהא צרורה בצרור החיים״ וכתב באחד מציוריו ״החיים בצרור״ ) בין הפורטרט העצמי של בועז כאמצעי לאומדן הפער בין מבטו ובין העולם, ובין הניסיון להחיל באמנותו מבט על העולם כולו ועל החיים בכללותם ,מהווה הפסל ״פילדנדרום״ גם הצבעה- רצינית ומבודחת- על היחס שבין יצירת אמנות ובין ביוגרפיה- (סיפור חיים) . הפסל פילדנדרום נראה כמו מימוש בחומר של ההנחה שכל יצירה מכילה את עקבות החיים שקדמו לה- את הביוגרפיה האישית והאמנותית של האמן. אם יצירת האמנות היא בבואה של החיים, באו החיים ונדחפו בערימה אל תוך יצירת האמנות. ו״ החיים״ ה- ׳הכל׳ האולטימטיבי הזה מובאים כאן דרך פריזמה של ׳הכל בדולר׳. זו הערמומיות הפוליטית של האמנות של בועז בה הפוליטי לא ממוקם בחזית אלא כהד רחוק של הדימוי. במקרה זה- חנויות הכל בדולר- של סחורה מהמזרח הרחוק המייצר עבור המערב את צרכיו בזול, בפלסטיק, בסגנון גנרי אוניברסלי, תוך ניצול כוח עבודה זול, וזיהום קטלני של האויר. הביתי אחרי שהגלובליזציה שמה רגל בדלת ונכנסה בשעטה אל הסלון. וזו רק דוגמא אחת לאיך יכול בועז לשוטט ולאסוף חפצים בדרום תל אביב אל הסטודיו וליצור דין וחשבון על עולם ומלואו. – דורון רבינא

Rosenfeld Gallery, 2012

Sussita is the ability to duplicate a car quickly and inexpensively; a triumphant fusion between fiberglass and polyester. A mountain that can contain an entire family, interior and exterior, like a car. A hybrid of Mt. Masada and Mt. Fuji on the bank of the Sea of Galilee. A child sculpting Ben Gurion under the table during class. A Messiah’s donkey. The metaphors are of secondary importance to me; the meanings, their derivatives. I am interested in the ways in which the object is channeled through the metaphor, through associations; the flux created between the occurrences in the space, which make one another possible. The obstructions and slow-downs generated by lumps (blocks) of sentimentality and naïveté are important: meanings which spawn stasis, different levels of representation, varying treatments of unprocessed lumps (blocks) of histories and ideologies. Ends (Edges) of histories and ideologies. The past as a lump (block) which cannot be contained, stuck. The political which does not generate a moral stand, whether , guilt or pride.  A scattering of the works in the space like organs without body, a bodiless body of works. An assortment of representation modes erupting from different realms. Multiple means of duplication. Works which recount their mode of coming into the world, both as a fabricated event in the world and as a sculptural event.

סוסיתא היא האפשרות לשכפל מכונית באופן מהיר וזול. החיבור המנצח של סיבי זכוכית ופוליאסטר.הר שיכול להכיל בתוכו משפחה. כמו מכונית. מכיל את הפנים והחוץ שלה. היבריד של מצדה ופוג’יאמה על גדת הכינרת. ילד שמפסל את בן גוריון מתחת לשולחן בזמן השיעור. חמור של משיח. סוסיתא היא מרחב של זהות שלא מייצרת מבנה מוצק ומוגדר. היא מורכבת מקצוות של היסטוריות ואידיאולוגיות ברמות שונות של ייצוג. של טיפול בגושים לא מעובדים שלהן. העבר כגוש תקוע שאי אפשר להכיל. פוליטי שלא מייצר עמדה מוסרית, אשמה או גאווה.  פיזור של העבודות בחלל כאיברים ללא גוף. גוף עבודות ללא גוף. זהויות שרמת ההזדהות איתן אינה ברורה. המטפורות מעניינות אותי באופן משני. המשמעויות. גרורותיהן. חשובות דרכי הניקוז של האובייקט דרך המטפורה. דרך האסוציאציות. הזרימה שנוצרת בין האירועים  בחלל מאפשרות אחת לשנייה. יש חשיבות לסתימות ולהאטות שנוצרות על ידי גושים של סנטימנטאליות ותמימות. משמעויות שמייצרות מצבים של תקיעות.

Rosenfeld Gallery, 2013

התערוכה היא תוצר של פרויקט בו היה שקוע ארד במשך חודשים ארוכים, במהלכן הוא פרסם כל יום רישום בפייסבוק, כמעין ערוץ ריאליטי אישי. פעולה זו מחייבת אינטנסיביות שאינה תלויה בקצב העבודה הרגיל של האמן.

במהלך הזמן השפה משתכללת והאמן נאלץ לחשוף טפח נוסף ולהיכנס עמוק יותר אל מרחבי השיח בהם נע הפרויקט – למן חלומות, דרך מרחבים אינטימיים וביתיים, ועד לסיטואציות חברתיות ותרבותיות.

The Sky is Blue Because We Live Inside the Eye of a Blue Eyed Giant

Petach Tikva Museum of Art, 2013 (part of the group exhibition ‘See Under: Actor’)

בחלל אוסף מסכות המתארות יחסים בין אדם וציפור ושתי עבודות וידאו. בעבודת הוידאו האחת עומד תרגול על ראשו של ארד. אצל העופות המנהיג עומד במקום הגבוה ביותר. כשהלהקה על עץ יעמוד המנהיג על הצמרת ובסוף הוידאו (4:30  דקות) מדגים התרנגול את הסיבה למנהג זה. רגע דרמתי נוסף מתרחש כשהתרנגול מחליק ומעיף מבט אל פניו של ארד כדי לבדוק אם נפגע. המבט החטוף הזה מעיד על כך שהתרנגול מודע לאפשרות שיפגע בבן הלהקה שלו ומודאג מאפשרות כזו. הוא אינו חיה תעשייתית אדישה חסרת רגש ומודעות. הוא מכיר את הבעות הפנים ויודע שיוכל ללמוד מהן אם ההחלקה שלו פגע בראש עליו הוא עומד.

עשר שנים לאחר שנעשתה העבודה גילה ארד שיש מסורת ארוכה של מסכות, באמנות העולמית ובאפריקאית בפרט, המתארות יחסים דומים של ציפור ואדם. חלק מהמסכות משחזר את המצב בו ציפור עומדת על ראש של אדם ואף מבטים זהים של הציפור למטה אל הפנים. בעבודת הוידאו השנייה מאכיל ארד גוזל כשפיו הופך למקור.  קבוצה אחרת של מסכות מתארת את האפשרות הזו של הפה לשנות תפקוד. להפוך למקור.

Rosenfeld Gallery, 2016

בסוף המסלול שמתווה התערוכה, תלוי לוח ועליו תרשים זרימה של היחסים בין הדמויות ב”זכרון דברים” של יעקב שבתאי. שלושה חברים, כל אחד עם מארג בני המשפחה, החברים, הפגישות המקריות, ההשפעות התרבותיות. התרשים הזה מהווה הצעה לקריאה של עשרות הציורים בתערוכה. זו קריאה ליצירת הקשרים בין הדימויים, התכנים וההקשרים הציוריים. הקשרים שמקורם בהיסטוריה הכללית, בהיסטוריה של האמנות ושל הציור ובהיסטוריות האישיות.

התערוכה היא יומן מסע במרחבים שהציור מאפשר. מסע בו לא כל הדרכים סלולות והיעדים משתנים בתדירות גבוהה. הציורים נעים בין הפיגורטיבי למופשט, בין האקספסיבי למאופק, בין החושני לשכלתני. המצבור שנוצר, אינו מנסה לתאר מציאות קוהרנטית ואינו מתארגן כסגנון או כשיטה מחקרית. כל ציור הוא יחידה אוטונומית, המתנסחת מתוך ההיגיון הפנימי שלה ונקשרת לציורים הסמוכים לה במארג הקשרים, המסמן את המרחב שבין האישי, התרבותי והפוליטי. התערוכה מסמנת עבודה תוך תנועה מתמדת, ותוך נכונות לשינוי ולוויתור על נכסים. הליכה עם ונגד הטעם הטוב מתוך אמונה בכוחם של הציור, של הדימוי, ושל משחק מערכות ההקשרים.

Rosenfeld Gallery, 2018

Yard. House. Works that have accumulated over the past year were drained here. The principle was to stay in motion and avoid a formation of a method.  Thoughts of the comforting effect of nature were kind of a unifying medium. And about animals as intermediaries. The gaze of an animal, the becoming of an animal, and hell. Nature as hell and childhood as hell. About a boy playing in the yard. I try to make connections that will create a vacuum between them. Connections that will manifest themselves without the need for language mediation even if language arises in different ways. The exhibition has a mega-structure with a non-geometrical shape. The internal syntax does not necessarily rely on mechanisms of cause and effect, it origins from intuition rather than logic. The political and the conceptual sphere, as well as the meaning are not positioned on the front. Some of the works were created by Persona. A ghost. The one who puts the woman’s statue on the raft, or the father who builds a car for his son, or the oppressor who paints flowers.

חצר. בית. עבודות שהצטברו בשנה האחרונה התנקזו לכאן. העיקרון היה להישאר בתנועה ולהימנע מהיווצרות שיטה.  מחשבות על האפקט המנחם של הטבע היו מעין תווך מאחד. ועל חיות כמתווכות. על מבט של חיה, על העשות חיה ועל עזאזל. הטבע כעזאזל וילדות כעזאזל. על ילד שמשחק בחצר.  אני מנסה לעשות חיבורים שייצרו ריק ביניהם. חיבורים שיעבדו ללא צורך בתיווך השפה גם אם זו צצה באופנים שונים. לתערוכה יש מבנה על שהצורה שלו לא גאומטרית.  התחביר הפנימי אינו מסתמך בהכרח על מנגנונים של סיבה ותוצאה, הוא נובע יותר מאינטואיציה מאשר על הגיון. הפוליטיות, המושגיות והמשמעות אינם ממוקמים בחזית. חלק מהעבודות נוצרו על ידי פרסונה. רוח רפאים. זו שמעמידה את פסל האישה על המקפצה או האב שבונה מכונית לבנו או הצורר שמצייר פרחים.

Nature Movie It begins with a newly hatched crow that fell out of the nest. In the first few weeks she lived in the yard with the dog. When she learned to fly, she returned to live among crows and came for a daily visit or landed on my shoulder on the street. After a few months she would arrive with a friend that stayed outside while she entered. The visits became short and rare until her integration with the crows was completed.  I’m in the car (gray Peugeot 206, Model 2002) queuing in front of a parking lot. It’s a parking lot on several levels, and I’m not concentrating, sunk into something and not noticing that the car in front of me was already gone. Someone honked at me from behind. I panicked and pushed the gas pedal. The car leaped forward and then I’m out of the car and driving it with the remote control. It leaps again and I press the remote again. It leaps sharply to the right, up the floors. On the third time it gets stuck in the railing and I see it falling down many floors. I feel that my world has collapsed but I walk down indifferently so that nobody could feel it. I understand how much this car is dear to me. Boaz Arad, December 2017

סרט טבע תחילתו בעורבת פעוטה שנפלה מהקן. בשבועות הראשונים גרה בחצר עם הכלבה. כשלמדה לעוף, חיה עם העורבים ובאה לביקור יומי או נוחתת על כתפי ברחוב. לאחר מספר חדשים הייתה מגיעה עם חבר שנשאר בחוץ כשנכנסה. הביקורים הפכו קצרים ונדירים עד שהחזרה אל העורבים הושלמה.  אני במכונית (פיז’ו 206 אפורה, מודל 2002) בתור לחניון. זה חניון על קומות ואני לא מרוכז, שקוע במשהו ולא שם לב שהמכונית שלפני כבר נסעה. מישהו צופר לי מאחור. אני נבהל ושם פול גז. המכונית מזנקת קדימה ואז אני כבר מחוץ למכונית מסיע אותה עם השלט. היא מזנקת שוב ואני לוחץ שוב על השלט. היא מזנקת בפניה חדה ימינה במעלה הקומות. בפעם השלישית היא נתקעת במעקה ואני רואה אותה נופלת הרבה קומות למטה. אני מרגיש שעולמי חרב אבל יורד למטה באדישות, שלא ירגישו. אני מבין כמה המכונית הזו יקרה לי.  בועז ארד, דצמבר 2017